הזמנה לסופרויז'ן

הי, אני דני גל, בן 52, אבא לאורן, איתמר, ענבר וזיו ונשוי לרחלי. הגעתי לייעוץ ארגוני במקרה. למדתי בתיכון הנדסאים ברמת-אביב, ליד אוניברסיטת תל אביב. זה היה בית ספר שגידל דורות של הייטקיסטים. כמעט כל מי שסיים י"ב בבית הספר הזה הלך לעתודה אקדמאית בהנדסת חשמל או תוכנה. כמה מבני ובנות כיתתי הם בכירים בתעשיית ההיייטק. אני הייתי שונה. הלכתי ללמוד פסיכולוגיה בעתודה. בלימודים לא הכרתי כלל את מקצוע הייעוץ הארגוני והתלהבתי מאוד מפסיכולוגיה קוגניטיבית ומהנדסת אנוש. למרות זאת, בצבא ייעדו לי תפקיד של קצין מחקר מדעי ההתנהגות. נהניתי מאוד לעבוד בצמוד עם יועצים ארגוניים של יחידות השדה של צה"ל ולעזור להם ליצור תשתית מחקרית. תוך זמן קצר הציעו לי תפקיד של יועץ ארגוני עצמאי ביחידת מורן. למרות שלא היה לי תואר שני כמו לכל שאר היועצים ולמרות גילי הצעיר - הסכמתי מיד. אלה היו 3 שנים מופלאות בהן למדתי המון על מקצוע הייעוץ והתאהבתי בו. הנושא המרכזי בו עסקתי בתפקידי הראשון הוא זהות ארגונית. עבדתי עם יחידה שהיה לה משבר זהות ויצרתי מרחב למפקדים לברר את המשבר ולבנות ביחד זהות ארגונית חדשה ומתאימה (למתעניינים זה היה סביב המעבר מכומתה אדומה לכומתה שחורה). בתום התפקיד כבר היה לי ברור שאני יועץ ארגוני, והמשכתי במסלול לעוד שני תפקידים מרתקים: יועץ ארגוני של חיל התותחנים ויועץ ארגוני של אוגדה 36 ברמת הגולן. זכיתי להיכנס למקצוע דרך ארגון היעוץ הארגוני הגדול והטוב ביותר בארץ - מחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל (ממד"ה). מערכת ההכשרות, קבוצות העמיתים, המחויבות לסטנדרטים מקצועיים והאומץ להוביל מהלכים רדיקליים בתוך ארגון שמרני והיררכי היו בית ספר מעולה. לאורך הדרך זכיתי לסופרויז'ן אישי ממספר דמויות, שכל אחת מהן השאירה עלי חותם.

הסופרוויזר הראשון שלי היה ד"ר משה אבן חן, שהיה ראש ממד"ה, ולאחר פרישתו ביקשתי שילווה אותי. למדתי ממנו להטיל ספק במובן מאליו, לאתגר, לקרוא תיגר על מוסכמות שאינן מועילות לארגון ולהוביל מהלך ארגוני מעמדת היועץ. הייתי נוסע לפגוש אותו ממחנה רמון בנגב לירושלים. כשעתיים-שלוש לכל כיוון. כל פגישה הייתה "בום": מטלטלת, פוקחת עיניים, מעוררת מחשבה ומניעה לפעולה. תכננו יחד מהפיכה ארגונית, שהצליחה מעל למשוער. מתגעגע למוישה, לרגעים שעצם את עיניו, משך בזקנו, ואמר: "שטויות, זה אחרת לגמרי ממה שהם אומרים, הם משקרים לעצמם ולא מודעים לזה ... אתה צריך לחשוף את הבלוף הגדול".

הסופרוויזר השני שלי היה אבי ברמן. אבי, פסיכולוג קליני ומנחה קבוצות מהבכירים בישראל, היה שונה לגמרי. הוא היה ממש בסגנון קליני, מהנהן בראשו ולא אומר הרבה. בהתחלה התפתלתי, במיוחד לאור זאת שלא עברתי טיפול עד אז ולא הכרתי את הסגנון הזה. לאט לאט הסכמתי לעבור תהליך של קילוף השכבות החיצוניות והתבוננות פנימה. אבי עזר לי לראות את הכוחות המפעילים אותי מבפנים, את הרגישויות שלי, את האופן שבו נועצים עוצמתיים במיוחד מפעילים אצלי מנגנונים שהיו שם מתקופות מוקדמות יותר. אצל אבי הבנתי שייעוץ ארגוני אינו שונה כל כך מייעוץ קליני, ושבתהליך הייעוץ האישי צריך להסתכל על היחסים ביני לבין הנועץ כשיקוף של היחסים בארגון, כולל הכלים של העברה, העברה נגדית, הזדהות השלכתית וכל שאר הכלים שפסיכולוגים קליניים עובדים איתם. כשאני חושב היום על הזמן שלי עם אני אני מרגיש שהוא היה קצת מבוזבז כי הייתי צעיר מידי, ואם הייתי עובר טיפול בעצמי קודם למפגש עם אבי - אולי הייתי מפיק מזה יותר.

הסופרוויזר השלישי שלי היה אבי אלטמן. יועץ ארגוני, הוגה וסופר. אבי הוא חכם סטואי. שקט, מעמיק ויצירתי. השיחות עמו היו תענוג צרוף של חשיבה על מודלים חדשים, והבנתם לעומק, מעבר לסיסמאות. אבי עזר לי להבין את ההבדל בין פיתוח מנהיגות לפיתוח מנהיגות בכירה. בגלל פערי הגיל ביני לבין הנועצים שלי, הליווי של אבי עזר לי להעז יותר ולאתגר באופן אישי את הקצינים הבכירים (בדרגות אל"מ ותא"ל) עמם עבדתי. בנוסף, בתקופה בה התייעצתי עם אבי הקמתי פורום של מפקדים בכירים באוגדה שעסק בנושאים של מנהיגות ופיקוד בכיר. אבל יותר מכל אבי הביא עמו שלווה ושקט שעזרו לי לעצור, לנשום ולראות את הדברים המסובכים של היום יום מפרספקטיבה של פשטות ובהירות (לא פשטנות). מתגעגע לאספרסו וסודה עם אבי אלטמן.

הסופרוויזר האחרון שלי בצה"ל היה פרופסור ישראל כ"ץ מהחוג לייעוץ ארגוני באוניברסיטה העברית. אני זוכר כמה אנקדוטות מהמפגשים שלנו. באחת מהן הדרך מרמת הגולן לרמת אביב היתה קשה במיוחד ואיחרתי קמת. ישראל סיפר לי אז על מפגש סופרויז'ן אחר שהתחיל באיחור של 55 דק' ונשארו למפגש רק 5 דקות. ובכל זאת הצליחו לעשות תהליך משמעותי. הבנתי שכל הטקס הכרוך בנסיעה לסופרוויזר, המחשבות בדרך והמחשבות אחרי - כולן חלק לא פחות חשוב מהמפגש עצמו. בהזדמנות אחרת הבאתי לישראל מאמר שכתבתי על הכלים הנדרשים מהיועץ הארגוני, מאמר שעד היום נלמד במספר חוגים לייעוץ ארגוני בארץ. ישראל, בדרכו המנומסת והשקטה, הבהיר לי שזוהי רשימה של דברים נכונים, אך אין בה כל סדר או הגיון מסדר ולכן לא היתה עומדת בסטנדרטים אקדמיים. זאת היתה קריאת השכמה שגרמה לי להרים את הסטנדרטים שלי ולהבין שיש לי עוד הרבה מה ללמוד עד שאוכל ללמד. העבודה עם ישראל היתה שילוב של כל הקודמים: חשיבת תיאורטית עמוקה, חשיבה תהליכית-קלינית, איתגור והטלת ספק. הרגשתי בשל יותר ומוכן יותר בסוף התהליך.

גדי אמיר, שהיה ראש ממד"ה אחרי משה אבן חן, אמנם לא היה סופרוייזר שלי - אבל למדתי ממנו המון, מהשיחות איתו, מהתבוננות באופן שבו יצר קשר עם נועצים, באומץ שלו להגיד את מה שלכאורה אסור לומר, ולעשות את זה בהפוך על הפוך ובדרך מצחיקה. גדי הוא אמן החשיבה הפרדוקסלית. הוא לכאורה ציני ונוקב אבל אלה רק טכניקות שהוא משתמש בהן לצורך יצירת קשר עמוק של אמון וחברות עם נועציו. הפכתי את גדי לסופרוויזר שלי בלי שהוא אפילו ידע.

אנשים שונים מאוד. סגנונות שונים מאוד. אבל כולם הטביעו בי חותם כאיש מקצוע וכאדם.

היו לי עוד מורים רבים ועליהם אכתוב אולי בפוסטים נוספים - אבל המסר שלי הוא שחשוב מאוד ליועצים לעבור סופרויז'ן. זה שומר על החדות, על בהירות המחשבה, מאפשר לא ליפול במלכודות ועוזר לפתור פלונטרים רגשיים.

היום, אחרי שנים של ייעוץ ארגוני ומאות שעות סופרויזן שקיבלתי - אני מעמיד עצמי לרשותכם לסופרויזן.

דברו איתי. dannygal05@gmail.com